אדפטציות של יונקים ימיים לצלילות עומק
יונקים ימיים עברו שינויים אנטומיים, פיזיולוגים וביוכימיים שאפשרו להם כניסה משנית אל התווך המימי. אחת הבעיות המרכזיות הינה שריאת היונק אינה מסוגלת לשחלף גזים עם המים ואף יונק ימי לא חזר לפתח נשימה עורית ולכן כל חדירה אל מתחת למים מחייבת צלילה בעצירת נשימה. בעיה נוספת הניצבת בפניהם הינה בעיית הלחץ הגבוה ובעקבותיו מסיסות החנקן הגדולה. כדי להתגבר על בעיה זו היונקים הימיים, בניגוד לאדם, צוללים עם ריאות ריקות- נושפים אוויר במקום לשאוף.
הצלילות נערכות על מנת לטרוף מזון או להתחמק מאויב ובשני מקרים אלו יש יתרון בהארכת משך הצלילה. התפתחות משך צלילה ארוך אפשר העמקה.
הצלילה מתחילה כצלילה אירובית כלומר היונק צורך חמצן כל עוד מאגרי החמצן בגוף מאפשרים זאת. מאגרי החמצן בגוף מרוכזים בריאות, בהמוגלובין בדם ובמיוגלובין בשרירים. נראה שאחת האדפטציות הינה הגדלת ריכוז המיוגלובין בשרירים, אך יש לציין שזהו מאגר מקומי בלבד.
הצלילה נמשכת כאנאירובית ומתאפשרת ע"י מספר מנגנונים פיזיולוגים המופעלים על הלב ומערכת כלי הדם. ישנה הפחתה של זרימת דם לאיברים פחות חיוניים ובמקביל ירידה בקצב הלב. בצלילה אנאירובית יורדת כמובן צריכת החמצן וישנו חסרון של אגירת חומצה לקטית שהינה תוצר מטבוליזם אנאירובי. אך היונקים הימיים אוגרים חומצה זו בשרירים עד סוף הצלילה ואז בתנאים אירובים היא יכולה לשמש כמקור אנרגיה לאברים אחרים או לסינתזה של גלוקוז בכבד.
מסלול נוסף של מטבוליזם אנאירובי הינו הפיכת החומצה הלקטית לאתנול שהוא חומר רעיל שמתנדף ואינו מצטבר ברקמות.
ניתן לראות אם כך כי יעילותם של יונקים ימיים צוללי עומק מבוססת על האדפטציה הכפולה ללחץ ולחוסר בחמצן. ישנן שתי אסטרטגיות עיקריות. האחת הסתמכות על מטבוליזם אירובי והשנייה התבססות על גליקוליזה אנאירובית.